פסק-דין בתיק ע"א 44277-09-12

מבוא

1.                  ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים  (כב' השופטת א' שניידר) מיום 3.6.12 בתא"מ 40455-06-11, בו נדחתה תביעת המערער.

2.                  לבית משפט קמא הוגשה תביעתו של המערער כנגד המשיבה לתשלום שכר טרחה המגיע לו לטענתו עבור שירותים משפטיים שנתן למשיבה. מתוך כתב התביעה שהוגש עולה כי בחודש ינואר 2011 ביקשה המשיבה את שירותי המערער בגביית כספים המגיעים לה מאת מר משה אור חיים (להלן: " הלווה") ושני ערבים נוספים, בשל הפרת הסכם הלוואה בינו לבין המשיבה.

3.                  על פי כתב התביעה, ביום 12.1.11 נחתם בין הצדדים הסכם שכר טרחה (להלן: " ההסכם"), אשר נערך בטופס סטנדרטי שהוכן על ידי המערער והצדדים הכניסו בו תיקונים והשלמות בכתב יד. סעיף 2 להסכם, מפרט את היקף השירותים, כדלהלן: " הטיפולים המוזמנים על ידנו: (1) תביעה בסדר-דין מקוצר כנגד משה אור חיים + 2 ערבים". שכר הטרחה מפורט בסעיף 3, אשר קובע בלשון זו:

"3.בגין השירותים האמורים לעיל, אני/אנו מסכימים לשלם לך שכר טרחה כדלקמן:

...

 3.1.1  עבור טיפול בעניין (1) - 5% מסכום הגביה + מע"מ, או כל סכום שייפסק ע"י בית המשפט + ההוצל"פ הגבוה מבין השניים. " (ההדגשה שלי - א.ד.)

הצדדים תיקנו בנוסף שני סעיפים אחרים: סעיף 3.6 להסכם שנוסחו המקורי היה " שכה"ט המוסכם אינו כולל כל תשלום בגין ערעור לערכאה כלשהי, או טיפול בהוצל"פ לפי העניין, אשר בגינם ייקבע וייגבה שכ"ט בנפרד" תוקן ונמחקו ממנו המילים "או טיפול בהוצל"פ לפי העניין...". הצדדים אף מחקו את סעיף 3.7 להסכם אשר קובע את שכר הטרחה המגיע למערער במקרה שהטיפול בתיק יופסק ע"י הלקוח טרם סיום ההליכים/הגבייה (שכר טרחה בגובה של 150 דולר בתוספת מע"מ לכל שעת עבודה).

4.                  המערער פעל לגביית החוב בשתי דרכים: האחת - הגשת שיקים שנתן הלווה כבטוחה להלוואה ללשכת ההוצאה לפועל (לרבות בקשת צו עיקול על דירת הלווה) ביום 10.1.11, והשנייה - הגשת תביעה בסדר דין מקוצר כנגד הלווה וערביו ביום 23.1.11.

5.                  אין מחלוקת בין הצדדים, כי פעולה זו בשתי חזיתות במקביל נעשתה לבקשת המשיבה, אלא שבשלב זה פנה המערער למשיבה וביקש לתקן את ההסכם, הואיל ולדעתו דרך פעולה משולבת זו מחייבת עבודה נוספת, ולכן, כך  סבר, מגיע לו שכר טרחה נוסף על זה שהוסכם. עמדתו של המערער הייתה כי הסכם שכר הטרחה חל אך ורק על הגשת התביעה בבית המשפט כנגד הלווה. המשיבה לא הסכימה לדרישתו של המערער לשכר טרחה נוסף וסברה כי שכר הטרחה המוסכם חל על שני ההליכים, התביעה בבית המשפט והבקשה להוצאה לפועל, מאחר ושמדובר בהלוואה אחת ובחוב אחד. לאור זאת, סירבה המשיבה להעלאת שכר הטרחה או תיקון ההסכם.

6.                  משלא נענתה המשיבה לדרישתו של המערער התקיימה פגישה בה נכחו המערער, המשיבה ובעלה. לטענת המערער, ביקש בעלה של המשיבה, מר אהרן כובשי, זמן לחשוב בשנית על העניין, והוסיף כי "בשל ההיכרות רבת השנים שבינינו לא נלך לרבי". כאשר חזר המערער והודיע למשיבה כי אינו מקבל את טענתה וגרסתה באשר לפרשנות ההסכם, הודיע לו בעלה של המשיבה בעל פה כי עקב בקשתו זו אין למשיבה יותר אמון במערער ובעבודתו, וכי היא החליטה בשל כך להורות לו להפסיק את הטיפול.

7.                  ביום 17.3.11 שלח המערער למשיבה מכתב דרישה המפרט את הפעולות שביצע במסגרת תיק בית המשפט ותיק ההוצאה לפועל. במכתבו דרש המערער שכר ראוי בגין פעולות אלו על פי התעריף המינימאלי המומלץ של לשכת עורכי הדין, ועל פי דרך קביעת שכר הטרחה כנגד החייב במסגרת הליכי ההוצאה לפועל. סכום הדרישה הועמד על סך מצטבר של 69,063 ש"ח. מתוך סכום זה הפחית המערער את הסכום שהמשיבה הסכימה לשלם לו עבור עבודתו ושילמה אותו 3,000 ש"ח.

8.                  ביום 20.3.11 הודיע בעלה של המשיבה למערער בכתב כי הוא מתבקש להפסיק לטפל בתיק, ובמכתבה של המשיבה למערער מיום 3.4.11 נטען, בין היתר, כי הפסקת עבודתו נעשית הן בשל בקשתו לתיקון ההסכם והן בשל התרשמותה כי המערער אינו בקיא בנושא המשפטי של "היתר עסקה", וייתכן כי בקשתו להעלאת שכר הטרחה נדרשת לצורך לימוד המטריה המשפטית או מטעמים אחרים. לשיטתה מהווים הדברים הפרה יסודית של ההסכם, ובגינה החליטה על ביטולו של ההסכם ועל העברת הטיפול בתיק לעורך דין אחר. אחר הדברים האלה הוגשה לבית משפט קמא התביעה לתשלום שכר הטרחה.

9.                  כאמור, טענתו המרכזית של המערער בכתב התביעה שהגיש הייתה כי ההסכמה הראשונית בין הצדדים חלה אך ורק על הגשת תביעה נגד הלווה לבית המשפט ובהתאם לכך נחתם הסכם שכר הטרחה. לטענתו הוא יזם את ההליך בהוצאה לפועל לבקשת המשיבה, מספר ימים לאחר מכן, וזאת על מנת לקבל צו עיקול כנגד דירת הלווה ללא צורך בהעמדת ערבות של צד ג'. בנושא זה יצוין, כי על אף שהליך ההוצאה לפועל הוגש על ידי המערער ב-10.1.11, ואילו התאריך המצוין בהסכם בין הצדדים הינו 12.1.11 (וכך גם צוין בכתב התביעה עצמו), שינה המערער את גרסתו במהלך ההליך וטען כי תאריך ההסכם האמיתי הינו 8.1.11, כאשר בזמן אמת לא נרשם על ההסכם תאריך, וכי הוא הוסיף בעצמו את התאריך מספר חודשים לאחר מכן, בציינו תאריך שגוי מבלי משים.

10.              המשיבה טענה כי מלכתחילה התבקש המערער לפעול בהליך ההוצאה לפועל, ורק לאחר מכן, בעקבות המלצתו של המערער פנו לפתיחת הליך מקביל בבית המשפט, בד בבד עם חתימת ההסכם שנחתם בין הצדדים ב-12.1.11, אשר כלל את שכר הטרחה עבור הטיפול בשני האפיקים. כן העלתה המשיבה טענות רבות כנגד המערער והתנהלותו המקצועית, בעיקר בכל הנוגע לטעויות מקצועיות ורשלנות שנפלה בהגשת השיקים למימוש, בדרך שהובילה לכך שתיק ההוצאה לפועל הועבר לבית משפט השלום וצו העיקול שהוטל על דירת הלווה הוסר (זאת בשל הוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג-1993). בכך גרם המערער, לטענת המשיבה, להתדיינות ענפה במספר ערכאות ושלל מהמשיבה את הבטוחות עליהן הסתמכה. יצוין, כי בכתב ההגנה זנחה המשיבה את טענתה בדבר בקיאותו של המערער בנושא "היתר עסקה", אותו ציינה כאחד הגורמים להפסקת ההתקשרות במכתבה הראשון למערער.

11.              בדיון שהתקיים בבית משפט קמא העידו המערער והמשיבה. בעלה של המשיבה לא הובא לעדות.

פסק דינו של בית משפט קמא

12.              בית משפט קמא החליט כאמור לדחות את התביעה. בבוחנו את סעיף 2 להסכם קבע בית המשפט קמא כי ניתן להבין במידה רבה של סבירות כי "הטיפולים המוזמנים" כוללים את כל הדרוש טיפול במסגרת ההליך המשפטי שהוזמן על ידי המשיבה מאת המערער, בהתאם לשיקול דעתו המקצועי של המערער. בית המשפט אף ציין, כי בדומה לנותני שירות מקצועיים אחרים, כגון אדריכלים, לא היה זה מתפקידה של המשיבה לקבוע ולהחליט מה יהיה סדר הפעולות שבהן ינקוט המערער ואלו הליכים ינהל בשמה אלא היה זה תפקידו של המערער אשר לשמו נשכר, וזו הייתה גם ההסכמה שמצאה את ביטויה בנוסח ההסכם. לשיטתו של בית המשפט, אם המערער לא השכיל לנסח את ההסכם כך שיהיה ברור ממנו כי הוא לא יחול על הליכים שאינם נזכרים בו במפורש, על אף שהם קשורים לתביעה כנגד הלווה, אין לו להלין אלא על עצמו.

13.              לאור קביעתו זו, קבע בית המשפט קמא כי הדרישה להעלאת שכר הטרחה היוותה למעשה הפרת ההסכם מצד המערער והמשיבה הייתה רשאית לבטל את ההסכם עקב הפרתו, ומשכך הוא אינו זכאי לתשלום שכר טרחה ראוי או לקביעתו בהתאם לסעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 (להלן: " חוק החוזים"). נוכח מסקנה זו נמנע בית המשפט מלהידרש לאיכותם המקצועית של השירותים שהעניק המערער למשיבה, או לשאלת זכאותו לשכר טרחה מעבר למוסכם.